הארכיטיפים המצויים בתת-מודע הקולקטיבי מכילים את הניסיון הרחב והעמוק של האנושות, ובתור שכאלה הם מתייחסים אל הידוע.
הם מציינים ידע עמוק, עושר כביר, נפשי וחווייתי, אשר התווספו התבטאו בהיסטוריה האנושית, במסורות השונות, באמנות לגווניה, בדתות, בהישגי המדע והפילוסופיה, וגם בחייהם ובהתנסויותיהם של נשים וגברים אשר היו והנם פתוחים אליו.
השפה הארכיטיפית של התת-מודע הקולקטיבי היא לפיכך השפה של העבר ממנו אנו באים, של השורשים העמוקים שלנו, של המוכר והידוע במעמקים (ולאו דווקא על פני השטח), מי תהום שיכולים להרוות כל אחד ואחת, על פי נכונותנו ויכולתנו.
העל-מודע - מקור של שפע יצירתי אינסופי
לעומת זאת, ה"על מודע" מכיל את הלא נודע, החדש, האחר, הטרנסצנדנטי, את זה שטרם נולד, שההגדרות האנושיות והארכיטיפים שבתת-מודע הקולקטיבי – אינם מכילים אותו, ואינם יודעים עליו דבר.
ההשפעות הקוסמיות, מגיעות ממקור של שפע יצירתי אינסופי. הן מציינות את ששואף ועומד להיוולד, באדם ובעולם. ההיענות שלנו לעל-מודע היא שיוצרת את התכנים וצורות הביטוי החדשים שמפרים את חיינו, ופותחים בפנינו דרכים חדשות.
דיאלוג כפול עם מעיינות הנפש והשמיים הפנימיים
קליטה של השפעה קוסמית היא "דו-פנית". זהו דיאלוג כפול. ברובד אחד, ההשפעה פונה אל המעמקים שבנו, וברובד אחר של עצמיותנו - אל "השמיים הפנימיים". יש לה גם היבט של תמיכה, חידוש הקשר עם השורשים, ולכן הזנה, ממעיינות הנפש ומתהומות הלא-מודע הקולקטיבי - וגם היבט של הפריה וחידוש יוצר ויצירתי, קבלה של ידע שלא נודע עד כה, המגיעים מן "השמים", מהעל-מודע.
ההקשבה הכפולה הזאת אינה דבר קל. אבל, ההכלה המודעת של הניגוד והמתח שבין ההתחברות מחדש עם המעמקים - לבין המפגש החדש והמפרה עם הבלתי נודע, היא יסוד מהותי ב"עבודה הגדולה", ב"נשואי השמים והארץ".
הערה: אפשר להחליף את המונח "התת-מודע הקולקטיבי" (המגיע מהפסיכולוגיה של יונג) בביטוי "מעמקי הנפש", שיכול לעורר רושם אינטואיטיבי ישיר יותר.
נשאלתי:
השבמחק"האם אני מבין נכון? עולם הארכיטיפים הוא עולם דימויים שהתגבש מתוך חווית החיים ההיסטורית של האדם ונדחק משום מה לגלות התת מודע (מדוע גלה?).
לעומת זאת העל מודע אינו מגובש לארכיטיפים היות שהוא טרם נחווה. אם כך, הארכיטיפים האסטרולוגיים כמו הסמלים למשל (דלי, קשת...) אינם קיימים בעצם אלא הם צל של ניסיון העבר ואינם שייכים באמת ל"שמיים".
ועל כך השבתי:
עולם הארכיטיפים, לפי יונג, לא גלה, אלא מאוחסן וממתין בתת מודע (הקולקטיבי). בהמשך, אוסיף אני, אבד המפתח ונסתרה הדלת, המחסן הפך לטימיון, ומשחק הצללים החל.
ואכן, הצללים הארכיטיפיים המהלכים בשאול התת-מודע הקולקטיבי הם יצורים מוזרים, שלא בהכרח ממתינים בשלווה ללידתם מחדש, וחלקם מפתחים את התכונות הנוראות ביותר של הזיקנה, כולל שיכחון, שיטיון, ושנאה עזה לכל חי. אבל, יש בינם כמה "פרומתאים", שהם חדשים יחסית וצעירים ברוחם, והם בעדנו (כתבתי על כך בפוסטים קודמים בבלוג "עולם הארכיטיפים").
והעל-מודע... יש בו מגובשים ופחות מגובשים, כאלה שהם טרנסצנדנטיים בעליל, וכנגדם כאלה שהם ממש על סף האימננטיות, עם לבוש טיילים וכלל הציוד הנחוץ, והם ממתינים בשמחה ובנהרה נאורה לתורם להשתגר אלינו, כאן מתחת לשמים.
אבל, ההבחנה הזאת, בין עליונים לתחתונים, ככל שהיא מעוררת את הדמיון ומגרה את הנפש, היא מוגבלת בדרכה.
גם המזלות דלי וקשת (למשל) השוכנים במעמקים, הותירו שם למעלה ציוד ואקססוריז משלהם, שלא יכלו להגר איתם אלינו מסיבות בירוקרטיות קוסמיות. ועלינו מוטלת המלאכה לגשת אל הטרמינל ולקבל את פניהם הצעירות והלא-מוכרות.
או אם לנסח את זה קצת אחרת: הארכיטיפ המוכר לנו בהתגלמותו בתת-מודע הקולקטיבי, יש לו פנים, ואפילו מהות, לא מוכרות המשתקפות בעל-מודע.